החלטה בתיק בש"פ 11981/04

           זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 15.12.2004. בהחלטה זו נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון בה נקבע כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו ולא ישוחרר לחלופת מעצר במוסד גמילה מסמים.

1.        העורר עומד לדין בבית משפט השלום בראשון לציון ובכתב האישום המתוקן בשנית יוחסו לו עבירות של התפרצות לדירה בכוונה לבצע גניבה (חמש עבירות) וגניבה (ארבע עבירות). בכתב האישום, הכולל חמישה אישומים, נטען כי בהזדמנויות שונות התפרץ העורר לבתי מגורים בראשון לציון וגנב מהם רכוש רב וכסף מזומן. ביום 8.11.2004 ובמסגרת הסדר טיעון, הורשע העורר על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו, כמפורט לעיל, והמשך המשפט קבוע עתה ליום 3.2.2005.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביום 9.9.2004, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. העורר, מצדו, לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה, אולם ביקש להורות על הגשת תסקיר מעצר על מנת לבחון אפשרות לשילובו במוסד גמילה מסמים. המשיבה לא התנגדה לקבלת התסקיר, ובית המשפט (כבוד השופטת א' סורוקר) הורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת, וכן הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר כאמור. בדיון מיום 21.9.2004 לא התקבל התסקיר ובית המשפט (כבוד השופטת א' באום ניקוטרה) החליט לדחות את המשך הדיון ליום 26.9.2004 לצורך קבלתו. במועד הנדחה אכן התקבל התסקיר שהיה שלילי ברובו, אך למרות זאת המליץ לבחון את התאמתו של העורר לקהילה טיפולית. בא כוח המשיבה התנגד לשחרור העורר לחלופת מעצר במוסד הגמילה, אך בית המשפט (כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה) החליט לדחות את הדיון ליום 3.10.2004, על מנת לקבל תסקיר משלים הכולל פרטים באשר לראיון קבלה של העורר במוסד הטיפולי. משנתקבל התסקיר המשלים, התמידה המשיבה בהתנגדותה לשחרור העורר לחלופת מעצר במוסד גמילה, אך בית המשפט הורה בשלוש החלטות שונות, אשר ניתנו במהלך החודש שלאחר מכן, כי יש לאפשר לעורר לצאת ממעצרו לצורך הליכי קבלה באותו מוסד. משהושלמו הליכי הקבלה, הודיע שירות המבחן ביום 7.11.2004, כי העורר התקבל לטיפול בקהילת "זוהרים", וביום 8.11.2004, הודה העורר במסגרת הסדר טיעון במעשים המיוחסים לו בכתב האישום המתוקן בשנית והורשע על פי הודאתו בעבירות שפורטו.

3.        ביום 16.11.2004, ולאחר שהליכי קבלתו של העורר למוסד הגמילה הושלמו, ונערך עמו הסדר הטיעון, כאמור, קיים בית משפט השלום דיון נוסף בו טענו הצדדים לעניין המעצר ולעניין האפשרות כי העורר ישוחרר לחלופה במוסד הגמילה. החלטתו של בית המשפט בעניין זה ניתנה ביום 17.11.2004 (כבוד השופט א' הימן), ובה הורה על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח בקובעו כי למרות הדרך שעשה העורר עד אותו שלב לצורך השתלבות במוסד הגמילה, אין מקום להורות על שחרורו לחלופה זו, נוכח סדרת עבירות התפרצות בהן הורשע. בית המשפט הוסיף וקבע כי עבירות אלה מקימות נגד העורר עילת מעצר מסוג מסוכנות ועברו הפלילי המכביד מעצים את מסוכנותו. בית המשפט דחה את הטענה כי הליכי הקבלה הממושכים שעבר העורר מצדיקים את שחרורו למוסד הגמילה, וציין כי מתסקיר המעצר עולה שלעורר אין את הכוחות הדרושים לשם השתתפות בתהליך גמילה. בית המשפט הוסיף והפנה למזכר שהגישה המשיבה, בו תואר ניסיון להעביר לעורר בתא המעצר חומר החשוד כסם, וקבע כי נוכח האמור במזכר, ספק אם לעורר רצון כן ואמיתי להיגמל מסמים. לבסוף ציין בית המשפט כי רק במקרים חריגים יתאפשר שחרור לחלופת מעצר בקהילה טיפולית, וכי השלב הראוי לשקול שיקולים שעניינם אפשרות גמילתו של העורר מסמים הוא בעת מתן גזר דינו, במסגרת שיקולי הענישה שעניינם בשיקומו.

4.        העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ועררו נדחה. בהחלטתו מיום 15.12.2004 קבע בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד) כי אין בהמלצת שירות המבחן כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט וכי בנסיבות המקרה בדין הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.

           מכאן הערר שבפניי. העורר טוען כי ההחלטה שלא לאפשר את שחרורו לחלופת מעצר במוסד הגמילה אינה מעניקה משקל הולם לנסיבותיו האישיות הקשות, והוא מפנה למקרים אחרים בהם התאפשר שחרור כזה. העורר מוסיף וטוען כי הסתמך על שרשרת ההחלטות אשר אפשרו לו לקחת חלק בהליכי הקבלה למוסד הגמילה, וציפה שבמידה שהליכים אלה יעלו יפה יוכל להשתחרר לחלופה זו.

5.        הכלל הוא שהליכי טיפול וגמילה מסמים מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר (ראו: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, שחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של טיפול גמילה ראוי שייעשה במקרים חריגים, ועל בית המשפט לשקול, בין היתר, את מידת מסוכנותו של הנאשם כמו גם את סיכויי הצלחת הטיפול. בהקשר זה יש לתת דגש מיוחד לשאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי או שהוא נועד להתחמק משהות במעצר (ראו: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 140). יחד עם זאת, שיקול זה אינו השיקול היחיד אותו יש לשקול. במקרה שלפניי אל מול הספקות העולים מתסקיר המעצר באשר לסיכויי הצלחת טיפול הגמילה אותו מבקש העורר לעבור, עומדת התנהלות ההליכים בעניינו. האופן בו התנהלו הליכי מעצרו של העורר בבית משפט השלום אינו מניח את הדעת, בלשון המעטה. יש צדק רב בטענת העורר כי נוכח ההחלטות החוזרות ונשנות שניתנו בעניינו לפיהן נתאפשרו הליכי קבלתו למוסד הגמילה, התפתחה אצלו ציפייה סבירה כי ישוחרר לחלופה זו אם יעמוד בהצלחה באותם הליכים. והנה, כחודשיים ימים מאז תחילתו של מהלך זה, ודווקא משהסתיימו הליכי הקבלה בהצלחה, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר, תוך שהוא מבסס את החלטתו על התסקיר השלילי שהתקבל עוד ביום 26.9.2004. זוהי התנהלות שקשה לקבלה, משום שיצרה אצל העורר ציפיית-שווא וכן משום שהיה בה בזבוז משאבים של בית המשפט ושל המשיבה כאחד. אכן, בעניינו של העורר התקיימו ארבעה דיונים שונים על מנת לבחון את שחרורו לצורך הליכי הקבלה, ולמפרע התברר כי דיונים אלה היו חסרי תכלית. יש להצר, אפוא, על התנהלות בלתי ראויה זו של ההליכים. אודה על האמת, אילולא השלב המתקדם בו נמצא המשפט, הייתי רואה לייחס להסתמכותו של העורר על הליכים אלה משקל היכול להכריע את הכף. אולם, גזר הדין במשפטו של העורר צפוי להינתן במועד קרוב והשלב של גזירת הדין הוא השלב הטבעי שבו יש לשקול את שיקולי הענישה כולם. במסגרת שיקולים אלה, תישקל בודאי גם האפשרות לשלב את העורר בהליכי גמילה מסמים לצורך שיקומו, בין היתר, נוכח הצעדים הראשונים אותם עשה עד עתה בכיוון זה. נראה על כן, כי בשל השלב המתקדם שבו מצוי הדיון בעניינו של העורר, לא יהא זה נכון להורות עתה על שחרורו לשם התחלת טיפול הגמילה (השוו: בש"פ 1968/99 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           סוף דבר, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ח טבת תשס"ה (09.01.05).

                                                                                            ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: